תפרו לך בגד מזהיר כמו רמץ – אהובה שוורצברד

במצב שבו רק המעש הפוליטי הרדיקלי יכול לשנות את המציאות האומללה, מן הדין להצדיק את העיסוק באסתטיקה. [הרברט מרקוזה, הממד האסתטי, הוצאת הקיבוץ המאוחד]

תָּפְרוּ לָךְ בֶּגֶד מַזְהִיר כְּמוֹ רֶמֶץ 1

אהובה שוורצברד 2 סורגת מתכת במסרגה אחת. לעתים החוט דק ורך לעתים עבה וקשה. מאמץ האצבעות לכופף את החומר ללולאה, להשחיל לולאה בלולאה, מראה היבלות – לפעמים אפילו דם – לא ניכרים בעבודות הקלילות, החלקלקות, הצבעוניות, ובקשרים הרכים, הרציפים. השדה הטקסטילי הזוהר, שנדמה במבט ראשון כמובן מאליו, הוא שדה עבודה קשה, למרות גמישותו הניכרת לעין. ובמיוחד, מכל בחינה שהיא, הוא שדה מתעתע, אירוני: הוא אירוני משום שמתחת לאורגניות ולסדר של התכשיט המודרני, האוונגרדי, רובצת עבודה מלוכלכת, עבודת רחוב שחורה – מקור ההשראה הוא בביקור בדרום אפריקה ובמפגש עם אמנות רחוב העשויה שזירה וקשירה של שאריות חוטי מתכת וחוטי טלפון; הוא אירוני משום שמלאכת-היד – והדימוי הנשי, המערבי-המבוסס, הקליל, שאחוז בה – היא פרנסת יומם הזולה של דיירי רחוב אפריקאיים – שם הסריגה במקורה היא מקצוע גברי, שראשיתו בשבטים נודדים בצפון אפריקה; הוא אירוני משום שיחסי הכוח מופעלים גם על החומר עצמו – מבעד לרכות האריג המוגמר חותר תדיר החומר המאולף, המבקש להיקרע ולהיפרם. זיקת העבודות המוצגות בתערוכה "חוליות LINKS" אל עבודת הרחוב השחורה אינה רק בשזירת חוטי מתכת, אלא גם בשיטת ההתמחות, או ליתר דיוק, בהיעדר שיטת התמחות מסודרת. שוורצברד לא התחנכה במסלול עיצוב פורמלי (למעט לימודים בסטודיו לצורפות של מיכה יחיאלי בתל אביב), ולא רכשה ידע מסודר בטכניקות של סריגה. השפה שלה היא תולדה של התבוננות בעובדים השחורים, אך במיוחד היא תוצר של התנסות פרטית – שעות רבות של ניסוי וטעייה, שימוש במסרגה אחת ובשתי מסרגות, חיפוש אחר סוגי חוטים וקשרים, תשוקה וסקרנות לעקוב אחרי החוט ולראות לאן הוא יוביל. הלימוד העצמי, חקר החומר, החיפוש אחר האיכויות הרכות שלו, קושרים אותה אל החומר בקשר בלתי אמצעי. קשר זה רלוונטי הן למסורות עבודה קדומות ופרימיטיביות והן לזיכרונות הילדות של שוורצברד עצמה, כילדה שיצרה חומרים מכל הבא ליד, או, כפי שנהגה לומר אימה, "עשתה זהב מִקקי". וכמו האומן הקדמון והילדה, שוורצברד נפגשת גם כיום עם החומר באופן אקסקלוסיבי, כמעט ללא כלים או חומרים מתווכים, בוודאי ללא סוכני משנה כגון שוזרים, יצקנים או משבצים. הקשר בינה לבין החומר אינו קשר הירואי, אינו מפגש עם מוזות או מכת פטיש מרהיבה, אלא לפני הכל הוא עבודה: עבודת נמלים, עבודת כפיים, עבודת כפייה. זהו מפגש עם היומיום, עם השגרה של הממשי, המיתרגם כמסה אינסופית, מוחשית ויציבה של קשרים וקשרי קשרים. מכאן המידה הגבוהה של החומריות המאפיינת את העבודות – החומר מופיע כמסה, כמכלול, כסך כל החוליות, כרקע שהופך לחזית, לרצף, רצף נע, לעתים למסך או רשת הסוואה. גם כאן ניכרת ההשפעה האפריקנית, וניכרים גם שורשיה באמנות המודרניסטית ובארכיטקטורה: סימטריה, תלת מימדיות והיעדר היררכיה של "קדמי" ו"אחורי", שימוש בצורות ראשוניות, עגולות, ושילובן בצורות זוויתיות ומאורכות. מן המבנים האלמנטריים, המולקולריים, נובעת גם האיכות האורגנית של העבודות: הדינמיקה המשתרשרת, הרפטטיבית, של העצם, מזכירה קנוקנות משתרגים או שיער קלוע – חומרים טבעיים מסביבת ילדותה של שוורצברד, שנהגה לקלוע קליפות עצים בשתי וערב, ולעבד סנסנים וענפים דקיקים למחזיקי כוסות. הסריגה כחזית, ולא כאמצעי, מעמידה את ערך-העבודה במעלה ראשונה, ומייתרת את ערך הקישוט. למעט נגיעות קלות – לפעמים חוטי רקמה או חרוזי גאנה מזכוכית (אמצעי סחר טרום-קולוניאליסטי) – מציעות העבודות להתבונן במארג עצמו, במה שעשוי להיתפס, בהקשר אחר, כרקע בלבד. באופן הזה תשומת הלב אינה מוסטת מן הטקסטיל, מרצף הקשרים, אלא חוזרת ונלכדת בסבך הוירטואוזי של חוליות וחורים, באור המתכת הצבועה בתנור, שחוטיה נבחרים לא מתוך התאמה או הצדקה אופנתית, אלא באופן פראי ובלתי מתחשב בנורמות של עיצוב בצבע. הבחירה בצבע עומדת לעתים קרובות כאנטיתזה לעבודה השחורה, ומייצרת רושם מוטעה של קלילות והעדר מסה: עד כמה קשה לאילוף ולכיפוף יכול להיות תכלת זוהר או ורוד מטאלי? אבל גם החזית הזו מתעתעת. לכאורה, עיבוד החומר המודרני בתוך מסכת מהודקת וקומפולסיבית – שהסדר והרפטטיביות הן ממאפייניה המרכזיים – אינו מאפשר היררכיות, ומוחק את טביעת אצבעותיה של האמנית מן העבודה. למעשה, טביעת האצבע המחוקה היא היא החותם המודע, הפוליטי, שמדריך את שוורצברד: זוהי תנועת הידיים שתחילתה במאמץ האידיוסינקרטי, המכאיב, של הפועלת היחידה, המשכה באנונימיות המלוטשת של התוצר המשווק, וסופה בתווי הגוף שתטביע בתכשיט אשה אחרת. תנועת הידיים כ"החלפת ידיים" בולטת בסדרת הטבעות, שבהן טביעת האצבע של האמנית, הנטבעת מאליה בעת העבודה בשעווה הרכה, נמחקת בהדרגה מן התכשיט המשומש, המזדקן על אצבע אחרת (שתטביע בו את חותמה שלה). זהו כוח החיות של התכשיט, הפרפטום-מובילה המהותי: תנועת ההתלבשות וההתפשטות של הצורה, של האסתטי, כשהוא חוצה את קווי השוק, מחברת, ולו להרף עין מדומיין, היכן שנדמה בימינו כבר כבלתי אפשרי. התכשיט אינו עצם סטטי, קישוטי, אלא טקסטום3 פוליטי חי, בגד מאש, כמאמר המשוררת.

Share on FacebookTweet about this on TwitterShare on Google+Share on TumblrShare on LinkedInDigg thisEmail this to someone
פורסם בקטגוריה קטלוגים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.