בצילומים הדוקומנטריים, המוצגים בתערוכה1, שלוש ילדות צופות בטלוויזיה. מזירת ההתרחשות – מיטת ההורים הזוגית – בישיבה, בשכיבה או בקפיצה, מַבָּטָן נאסף בריכוז אל מקום ממוקד, גבוה, בלתי נראה: המכשיר הדולק עצמו נמצא תמיד מחוץ לפריים. כמו המרקע הנעדר, גם הצלם הוא נפקד-נוכח. רק אנחנו רואים אותו רואה אותן רואות משהו אחר.
הוצאת הטלוויזיה, כאובייקט, אל מחוץ למרחב הצילום, משאירה את המבט העירום בלב העניין: לא רק הצפייה המתמסרת למסך הנעלם, אלא גם המבט הגנוב של הצלם, וגם זה של המבקר בתערוכה, הצופה בילדות שאינן מודעות לתיעודן. מה ממשי יותר, תרבותי יותר, ערכי יותר? הצפייה בטלוויזיה, בילדות או בתערוכה? איזה מבט מקובל עלינו ואיזה נדחה? המצלמה, המתבוננת במבט ומוקסמת ממנו, חושפת את האירוניה שבבסיס סולם ההרשאות שלנו.
"אפשר טלוויזיה?" – הבקשה, בניסוחה החלקי, המגושם, התדיר, היא תחינה מותנית, תגובה לשלילה מותנית של הורים נגד הטלוויזיה. לעומתם, מזדהה הצלם עם הצורך האסתטי, הבלתי ניתן לכיבוש ומכאן בלתי מוסרי, של המבט הילדי. האין הפנורמה הנשקפת מן הטלוויזיה נהדרת לפחות כמו מושאות הצילום, המספקות כעת את מבטנו?
