ארכיון פוסטים מאת: טל פרנקל אלרואי
בנעלי הבית של הפואטיקה העברית: לא נעליים ולא בית
מראשית המאה העשרים ואילך, הנעליים ממלאות תפקיד כפול בפואטיקה העברית: מצד אחד הן מוצגות כפריט קונקרטי, אביזר תפאורה בהקשר תקופתי מנומק, ומצד אחר הן נושאות משמעות טעונה של תרבות מודרנית המתעמתת עם עברה. הנעליים מתפקדות כפרגמנט אלגורי, במובן שטבע ולטר … להמשיך לקרוא
פורסם בקטגוריה מאמרים
סגור לתגובות על בנעלי הבית של הפואטיקה העברית: לא נעליים ולא בית
דומם צומח חי
מינרלים ואבני חן, המצויים במוזיאון הגיאולוגי, הם תוצר של תהליכים גיאולוגיים בני מיליוני שנים, שבהם עוסק המוזיאון המדעי. העתקתם מארונות התצוגה המסורתיים ושיבוצם בתכשיטים שהותקנו לכבודם, מסמנים עידן חדש בחיי המדף שלהם: כאשר האכסניה המדעית הופכת למשכן של האמנותי, המחצב … להמשיך לקרוא
פורסם בקטגוריה קטלוגים
סגור לתגובות על דומם צומח חי
היפר-טרופיה: גידולים לשוניים ביצירתו של יואל הופמן
מיד לאחר פרסום ספרו הראשון, ספר יוסף, שהיה אוסף של סיפורים קצרים, זנח יואל הופמן את המבנה – הפחות או יותר סטנדרטי – של סיפור בעל התחלה אמצע וסוף, וביסס לעצמו ז'אנר כתיבה חדש, שהוא ספק פרוזה ספק שירה, ואשר … להמשיך לקרוא
פורסם בקטגוריה מאמרים
סגור לתגובות על היפר-טרופיה: גידולים לשוניים ביצירתו של יואל הופמן
באה – הלכה: האירוניה כרטוריקה של הנכחת הנעדר ביצירתה של דליה רביקוביץ'
תוכנם של שני הסיפורים הפותחים את קובץ הסיפורים האחרון של דליה רביקוביץ', "באה והלכה" (מודן, 2005), הוא אוטוביוגרפי: מות האב בתאונת דרכים, הגירת המשפחה אל הקיבוץ, גלגוליה של הבת בין משפחות אומנות.1 הרושם האוטוביוגרפי עשוי להתחזק גם בשל גלישותיה כמספרת … להמשיך לקרוא
פורסם בקטגוריה מאמרים
סגור לתגובות על באה – הלכה: האירוניה כרטוריקה של הנכחת הנעדר ביצירתה של דליה רביקוביץ'
אֱהַב אֶת הַקֵּץ, בֶּנְאָדָם, אֱהַב אֶת הַקֵּץ, כִּי הוּא אָבִיךָ וְאִמְּךָ וּבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ – שירתו של דוד אבידן בין תשוקה לאותנטי לבין רצון לעוצמה
טענה מקובלת ביחס לשירת אבידן רואה בעיסוקו הכפייתי במוות מעשה אקזיסטנציאליסטי אה-לה סארטר, לפיו אל מול חוסר הטעם והאבסורדיות שבמוות, ונוכח ודאותו המוחלטת, מאבדים החיים כל משמעות. המשורר עצמו הצהיר – למשל בראיון שערך איתו גדעון סאמט בשנת 1963 – … להמשיך לקרוא
פורסם בקטגוריה מאמרים
סגור לתגובות על אֱהַב אֶת הַקֵּץ, בֶּנְאָדָם, אֱהַב אֶת הַקֵּץ, כִּי הוּא אָבִיךָ וְאִמְּךָ וּבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ – שירתו של דוד אבידן בין תשוקה לאותנטי לבין רצון לעוצמה
