מראשית המאה העשרים ואילך, הנעליים ממלאות תפקיד כפול בפואטיקה העברית: מצד אחד הן מוצגות כפריט קונקרטי, אביזר תפאורה בהקשר תקופתי מנומק, ומצד אחר הן נושאות משמעות טעונה של תרבות מודרנית המתעמתת עם עברה. הנעליים מתפקדות כפרגמנט אלגורי, במובן שטבע ולטר בנימין: דימוי המשמר בקרבו שרידים של עבר; מקטע החושף את פניה הגוססים של ההיסטוריה, כמין נוף קדמוני שקפא. כפרגמנט אלגורי, הנעליים הן אלמנט שאינו תמים: הן מתחזות לחומר, אבל טוענות אותו במשמעות סמלית מתוחה. המתח הפוליטי, החברתי והסגנוני של הנעליים הפואטיות הופך אותן לביטוי אירוני וגרוטסקי של חוסר התאמה: הנעליים בפואטיקה העברית גדולות מדי או לוחצות, מגונדרות מדי או בלתי מושגות. האמביוולנטיות שלהן מקנה להן כוח פורעני — לעתים מהפכני, לעתים הרסני — המציף את הסיטואציה שהן מופיעות בה בתוכן דקדנטי, ביקורתי וספקני. גם כאשר נוכחותן נדמית כשולית, היא מרכזית בעיצוב המשמעות של הטקסט. דרך דיון ב"שטעקשיך של ביאליק" (שלום עליכם, 1907), וביסוסו בדוגמאות מן השירה העברית, המאמר מבקש להציג את הנעליים כפרגמנט אלגורי טעון, הסודק את תמונת העולם ומביע עמדה ביקורתית. כך, הנעליים האלגוריות מבטאות ניסיון להציל את התרבות ולא רק לזכור אותה.
