מיד לאחר פרסום ספרו הראשון, ספר יוסף, שהיה אוסף של סיפורים קצרים, זנח יואל הופמן את המבנה – הפחות או יותר סטנדרטי – של סיפור בעל התחלה אמצע וסוף, וביסס לעצמו ז'אנר כתיבה חדש, שהוא ספק פרוזה ספק שירה, ואשר העמיד את הקוראים – ולא פחות מהם גם את רושמי הביקורת – נבוכים מול התופעה. על אף שספריו מתפרסמים דרך קבע במסגרת אכסניה של "ספרות יפה",1 נטו המבקרים מלכתחילה לטעון שאין טעם להגדיר את יצירותיו במונחים ז'אנריים …
פורסם בספר ״מעשה סיפור: מחקרים בסיפורת היהודית״, כרך ב, יוני 2009
