הספרייה שלי
בביתי שלושה חדרים. בכל חדר ספרייה. הספרייה שבסלון היא הגדולה והמקיפה ביותר. יש בה כ- 1,300 ספרים. שלושה מדפים מוקדשים לפרוזה, שני מדפים לשירה. במדפים האחרים מסודרים, על פי נושאים, ספרים מתחום הפילוסופיה, חקר הספרות, היסטוריה, צילום, מילונאות..
יש ימים שאני בכלל לא מגיעה לספרייה שלי. בימים אחרים אני מבקרת בה שלוש-ארבע פעמים ביום. אני אף פעם לא יודעת בדיוק היכן נמצא הספר שאני מחפשת. לפעמים אני לא יודעת מה אני מחפשת. לפעמים אני מחפשת ספר מסוים אבל מוצאת אחר.
כשאני מוצאת את הספר שחיפשתי, אני תמיד מרגישה אנחת רווחה קטנה. איזה מזל שהוא שם! לפעמים אני רק מעלעלת במקום. לפעמים אני לוקחת את הספר אתי אל שולחן העבודה או אל המיטה. לעתים קרובות הוא נשכח שם. לכן יש בספרייה שלי רווחים קטנים. לכן אני לא תמיד מוצאת את מה שאני מחפשת.
כשאני לא מוצאת, אני מרגישה אבודה. מי לקח את הספר שלי מהספרייה? אני מיד מחפשת אשם. מישהו השאיל את הספר ושכח להחזיר. לעולם לא אדע מי זה. ואני כל כך אוהבת את הספר המסוים הזה דווקא. כשאני מוצאת את הספר, אני מיד מרגישה אשמה. איך חשדתי שמישהו יכול היה לקחת?
קיר הספרייה שלי הוא קיר גמיש מאוד. לא מזמן ביקר אצלי בחור צעיר שגר עדיין עם הוריו. "כזה בית בדיוק אני רוצה", אמר, "עם כזאת ספרייה על הקיר, כאן". אכן, הספרייה שלי היא סוג של נכס. פעם סיפר לי סוחר בשוק הפשפשים שהוא מוכר ספרים ישנים לחנות רהיטים מפורסמת. לקוחותיה קונים אותם על פי מטר רץ. ביחד עם הספריות בחדרים האחרים בבית, הדירה שלנו היא 90 מטר מרובע ו- 25 מטר ספרים. מרחב נאה לחמישה קוראים.
